|
10/05/2012
Eluveitie – Helvetios
מאת: אלי גרוסמן
בערך בשנת 2000 (אלוהים, כמה שאני זקן...) עלתה פרסומת מייגעת ומעצבנת, שסחפה אחריה את כל המדינה לכמה רגעים, ובמסגרתה נשמעה אישה שמקטרת לבעלה, שיחדש לה וירגש אותה (במקור, הציטטה של הפרסומת הנוראית הזאת הייתה: "רפי! תחדש לי! תרגש אותי!"). משום מה, כשקיבלתי לידי את האלבום האחרון של Eluveitie, אותה דרישה של ריגוש וחידוש (רק בלי הנימה המנג'סת של אותה בחורה מהפרסומת) עלו לראשי באותה רגע. אחרי שני אלבומים ראשונים ונהדרים שהוציאה הלהקה (Spirit ו-Slania) שהפכו לסוג של סמל בעולם המטאל, הוצאו שני אלבומי אולפן בינוניים מאוד שלא חידשו הרבה ודי אכזבו את קהל הלהקה (Evocation I: The Arcane Dominion האקוסטי, ו-Everything Remains As It Never Was).
לכל מי שלא מכיר עדיין (ולאלה שרוצים לרענן את זכרונם) Eluvietie השוויצרית, נחשבת לאחת מחלוצות השילוב בין מוזיקת הפולק לדת' מטאל המלודי. השנה חוגגת הלהקה עשור להיווסדה ומוסיפה, כאמור, אלבום חמישי לרשימת אלבומי האולפן שלה..Helvetios הינו אלבום קונספט העוסק בחיי השבט הקלטי, שעל שמו נקרא האלבום, אשר התקיים עד המאה הראשונה לפני הספירה באיזור שהיום נמצאת בו שוויץ, ו"הועלם", בין היתר, ע"י האימפריה הרומית (ממליץ בחום לקרוא, בזמנכם הפנוי, על ההיסטוריה המעניינת של השבט הזה). כמו באלבומיה הקודמים, גם אלבום זה עטור במלל בשפה הגאלית ובשילוב דומיננטי מאוד של כלי נגינה עתיקים יחסית, התואמים את המוזיקה הפולקית הקלטית, כגון: הארדי גארדי של הלהקה (כלי מיתר עתיק הנשמע כמו כינור), מנדולה (שדומה, מן הסתם למנדולינה, גאיטה (סוג של חמת חלילים עתיק) ובוראן (תוף אירי). על כל הכלים הללו, למעט ההארדי גארדי, אמון "המוח" של הלהקה וסולנה המוכשר - Chrigel Glanzmann.
האלבום משתרע על פני 17 רצועות, מרביתם מתהדרים בטמפו מהיר ומעוטרים בריפים של נגינת חלילים לסוגיהם השונים, דבר שלאורך זמן מקשה על ההאזנה לאלבום, בייחוד שרובו מלווה בחלילים בעל טון גבוה במיוחד. האלבום ארוך יחסית (שעה) וכוללת מלבד מוזיקה אפית ומלאת פאתוס, גם שני קטעי קריינות וסוג של שיר קינה ("Scorched Earth") אשר מלווה בחליל ובהמהומי רקע של קלידים (אשר לדעתי היה מיותר לגמרי). לאורך כל האלבום, כלי הנגינה הקלטיים דומיננטיים מדי ומאפילים על שתי הגיטרות (המנוגנות סימולטנית כמעט בכל השירים), עד כדי כך שבמספר רצועות הם כלל לא מורגשות. נתעלם לרגע מבעית התארכות היתר של האלבום וההאבסה של חלילי פיקולו למיניהם על המוזיקה, ונעבור לבעיה אחרת באלבום, שהיא למעשה הבעיה המרכזית של Eluveitie בשנים האחרונות - במקום לחדש ולהוביל את התחום למחוזות מעניינים יותר מבחינה מוזיקלית, התוצר שהתקבל בסופו של דבר הוא מוצר גנרי, טוב בפני עצמו, אולם לא מהסוג שמפיל אותך מהכיסא ולבטח, לא מחדש הרבה מהאלבום הקודם של הלהקה, שכפי שכבר ציינתי, גם הוא לא הבריק במיוחד.
עם זאת, נדמה שהלהקה גילתה סוג של "תבנית מוזיקלית" מצליחה, שיכולה לשאוב לתוכה גם מאזינים שלאו דווקא באים מעולם המטאל, ולהתקרב יותר לעולם המיינסטרים. עדות לכך הוא השיר השלישי באלבום – "Luxtos", שמאופיין בריף חלילים קופצני וילדותי במקצת. הלחן לשיר נשמע כה מאולץ, עדי לכדי כך שהמילים בפזמון השיר פשוט לא "נכנסות" במלואן לריף הנגינה והשירה בפזמון הינה בקצב מתגבר, על מנת שכל המלל הגאלי יכנס לתוכו. ואם לא די בכך, ושרדתם עד לסופו, תוכלו להנות ממודולציה בנאלית ומיותרת. הקול הנקי של אנה מרפי, אשר קיבלה הזדמנות פז באלבום הזה, להראות קצת יותר מעצמה, מככב בשירים: "A Rose of Epona" ו- "Alesia". לצערי הרב ולטעמי, קולה של אנה צורמני, ילדותי במקצת, ובעיקר מאולץ, ולא מעניק איזשהו ערך מוסף לאלבום, מלבד קירוב סגנונו של האלבום לעולם המיינסטרים.
למרות כל מה שהוצג עד עכשיו, לא הכל רע - האלבום ממוקצע ומלוטש והרבה שירים כמו שיר הנושא של האלבום, "Santonian Sinores" ו-"Meet the enemy", יכנסו לכם לראש בקלילות רבה, ויתנגנו להם בתוכו באופן אוטומטי, כמה ימים טובים. לסיכום: על אף שניים וחצי הפנטגרמים הבודדים שמנצנצים מתחת לאלבום, אוכל לומר שמי שמחפש מוזיקה קלילה, קופצנית, גדושת נגינת פולק בועטת, יהנה ממרבית האלבום, אך לכל היתר שחיפשו כמוני סוג של ניגון חדש מהלהקה שיחזיר אותה למסלול של האלבומים הראשונים שלה, יצטרך אולי למצוא זאת באלבומיה הבאים.
|
