תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: הוצאה עצמית


רשימת השירים:

01. Into the Sun
02. Symbiote
03. The Queen in the Ice
04. Death of Time
05. Time-Delay
06. Sunset

22/04/2016
Edellom – Long Lost Suns
מאת: יותם Defiler


Edellom היא להקת Gothic Doom Metal ישראלית פרי יצירתו של דויד נרדיה, האחראי על שירת גראולים וגיטרות. הלהקה הוקמה ב-2009 כפרויקט ביתי קטן, אבל עם הזמן, האמביציות החלו לבעבע בליבו של נרדיה, וביחד עם בת זוגתו מריה "רייבן" בורדלוב (בס ושירה) וחבר נוסף בשם דוד אלון גם על גיטרות, יצקו השלישייה אלבום בכורה מר-מתוק של Gothic Metal מסורתי, קודר ועפוף עצבות אין-סופית, כיאה לז'אנר.

להרכב אין מתופף קבוע, ובאלבום תפקידי התופים כנראה הוכנסו בצורה ממוחשבת במקום להביא סשניסט יקר, אך ההפקה מחמיאה לעמדה הריקה אשר תפקידה לשמור על קצב ולתת את התמיכה הבסיסית שמשרתת את האלבום.

למרות שישנן כמה להקות Gothic Metal ישראליות בנוף, למשל Salvation מבאר שבע שהוציאו אלבום גם לאחרונה, או האלבום היותר סימפוני של Infy אשר הכה הדים בכל פינה בסצינה המקומית, או ההרכב ה-Gothic Metal הותיק Fatum Aeternum אשר שחרר EP משלו וממשיך קריירה מעניינת ויחודית – אבל הרכב של Gothic Metal קלאסי, אתם יודעים – כמו שמה ש-Within Temptation היו באלבום הראשון או 90% מהרפרטואר של Napalm Records לפני שהם הפכו ללייבל שמתחרה עם Century Media או Nuclear Blast על גיוון האומנים החתומים – זה לא היה בנוף בהופעות ישראליות. ועכשיו Edellom הוכיחו שהם כאן, וכפי שזה נראה לפי Long Lost Suns, הם פה כדי להשאר ולהמשיך לדאוג לז'אנר הקודר הזה באהבה של אב ואם.

לאחר פתיח קצר של כדקה שמורכב בעיקר מלחישות לא קוהרנטיות מתחיל השיר הפותח, והיצירה הארוכה באלבום. Symbiote הוא יצירה שזזה בדיוק על כל המנעד המוסיקלי של Edellom. הוא מתחיל כ-Gothic Doom Metal איטי ומנופח – מלווה בצלילי כינורות וויולות שמכניסים אותנו לאווירה. סיפור פנטזיה רצחני זה מובע לאורך כמעט עשר דקות של שיר – על שאלת קיום הנצח וחיי האלמוות, המחיר השטני של רצח בחירת ליבך ומעשי תופת אחרים, וחיי נצח הנלווים לכך שהם יותר קללה מכל סוג של ברכה מעוותת. האמת, למרות שזה נשמע לי בהתחלה כמו מתכון להמנון Death Metal מפואר, דווקא הייסורים והיגון שבמעשה מתחילת הדרך של כינוס הטקס, דרך ביצועו, ועד להשלכותיו – מרגישים תמיד מבעד לעיניים מיוסרות וקול שלכוד בהחלטות של שדים, ספק מטאפוריים ספק אמיתיים לכל דבר, ולכן חליפה של Gothic Metal עגמומי, איטי ומדכא מתאימה יותר. כן, יש פה סיפור זוועות של פולחן אכזריות, של קללה של אלפי שנים ושל אדם הנלכד בגוף מעוות ומפלצתי, אבל דווקא מבעד לסיפור של כמעט עשר דקות זה עובד בצורה יותר טובה. כל ריף וכל מילה מהדהדים בראש לאט-לאט והסיפור מטפטף למוח העצלן פנימה.

מדי פעם השיר שובר לכיוונים של Black Metal, רק כדי להראות שההרכב הזה יודע להתפרע, להשתולל ולאבד את הצפון כשצריך מדי פעם מבעד לתהומות הנפערים בין בית לבית ובין פזמון לפזמון – שמרגישים, בצדק, כמו נצח. זה אירוני כמעט, אולי אפילו מכוון, שכמו שהמפלצת שהתיישבה על האדם בשיר, בהתחלה כטירוף אישי ואז כמשהו שמקבל צורה – כך גם הסגנון של הלהקה מקבל פרזיט מוסיקלי בצורה של Black Metal, מהיר, אגרסיבי, חולני – שמסרב לעזוב ולהרפות, ומדגיש את הפערים הקוטביים בין שני הז'אנרים בצורה שמחמיאה לשיר ולא מושכת אותו אחורה. מה שמושך את השיר אחורה הוא חלק מחוקי הז'אנר, שמתעקשים להאריך, למתוח ולהדגיש כל ריף פעם אחר פעם, בחזרה יוקדת, מה שתמיד הפריע לי בתחום – אבל לפחות הפעם המינימליזם המעיק של הז'אנר מתחלף בחשיבה מלודית מחמיאה.

The Queen Of Ice קליט בהרבה מקודמו. קודם כל – הוא רק קצת פחות משבע דקות, מה שעושה אותו נובלה קצרה לעומת הרומן הארוך של Symbiote. בתור שיר שקורץ קצת לאבות הז'אנר Within Temptation – דווקא הסיפור פה מדבר על ההפך הגמור, מן עיוות לסיפור "נסיכת הקרח" (עליה מבוססת אלזה, כן, ההיא של דיסני) בה חופש הבחירה האמיתי מהגבלות החיים הקשים הוא בהתאבדות – וזה החופש אל הטוהר הקפוא האמיתי. בשיר זה דויד נרדיה לא מלווה בגראולים בכלל ומפנה את הבמה למריה. הבעיה של שיר זה, למרות ששוב, אלה שחובבים את הז'אנר ימצאו זאת דווקא ככלי החוזק המרכזי שלו – הוא שליין השירה של מריה בקושי משתנה. מדי פעם ישנה בחירה מלודית אחרת – אבל הרוב בעיקר חוזר על עצמו. לאחר מכן אנחנו מקבלים את Death Of Time המלנכולי והנוטף שנאה עצמית. בשיר זה המינימליזם המאפיין את ז'אנר ה-Doom Metal מקבל את הבמה, בין נגיעת פסנתר קטנה וסוררת לבין דואט גראול/שירה נשית וריף שמטפטף החוצה מתוך השיר כאילו היו גג דולף ומנופץ. דווקא השיר הזה מרגיש כאילו הוא נמשך כאורך הגלות, ואולי זו הייתה כוונת המשורר.

Time-Delay למרות שהוא שיר קליל, כשהוא ללא דיסטורשן או ליווי תזמורת, עדיין מרגיש לגמרי משויך לאלבום. הוא סוטה קצת מהכבדות הרעילה של שאר האלבום אבל משאיר את האווירה האובדנית. במיוחד לאחר השיר הקודם הוא מרגיש יותר כמו רקוויאם מאשר כמו יצירה קיימת בפני עצמה. בשיאו של השיר הדואט גראולים/שירה מלודית מגיע לשיאו בפזמון משולהב שממצה את כל החזקות של הלהקה. לדעתי – בגלל שהוא מושך לכיוונים יחסית מעניינים גם מבחינה מלודית וגם מבחינת הבחירות המוסיקליות שלו – ואולי בעיקר בגלל שהוא עירום מהתזמורים שמלווים את שאר האלבום – דווקא פה הלהקה בולטת לטובה, מחזיקה בחוזקה בקרני מזבח הדכאון בשיר שמרגיש גלמוד ועזוב באמת, ומעביר את התחושה הזו מצוין.

ההפך הגמור מ-Time-Delay הוא Sunset שחותם את האלבום. פה ליווי מקהלות ותזמורות מחליף את תחושת הלבדיות ונכנס עמוק לקטגורית ה-Gothic Metal, גם כאשר הקצב העולה עם בוא הפזמון. למרות תחושת הסיומת המצוינת שהוא מעביר – ומוכיח של-Edellom יש יד בכל קצוות הז'אנר ה-Gothic Metal, קשה לי שלא להרגיש שיש פה משהו שנעשה יותר מדי לפי הספר.

הבעיה שלי עם Long Lost Suns הוא שאין בו הרבה אומץ. יש פה ניסיון ליצור אלבום Gothic Metal לפני הספר, לפי כל הספר ורק לפי הספר. אפשר בקלות שהוא מצליח ליצור זאת, אבל בשישה שירים שחולשים על אותה הסוגה כמו Tristania, Trail Of Tears, The Sins Of Thy Beloved קשה למצוא אמירה אישית מוסיקלית.

אלבומי בכורה בדרך כלל נועדו לתת את הטון של האומן. תמיד נאמר שיש לך את כל החיים לכתוב את אלבום הבכורה שלך, ואז יש לך שנתיים גג שלוש לכתוב את הבא אחריו. באלבום בכורה רצוי לתת מפגן כוח יוצא דופן, שעובד פה רק למחצה. אני כן חושב שחובבי הז'אנר צמאים למה ש-Edellom מייצרים פה. יש כאן אהבה ענקית לז'אנר שכמעט ונעלם בארץ, אבל באירופה הוא ממשיך לשלוט ביד רמה בסוגה צידית של סגנון שמעולם לא אמר את מילתו האחרונה. להבדיל מז'אנרים שבאו והלכו, או התעוררו מחדש, ה-Gothic Metal לא באמת נעלם בעולם – אבל בארץ הוא התחלף תחת נעימה כמעט ופמניסטית שבחורה לא צריכה רק לשיר יפה שירה קלאסית בעוד שלהקת מטאל נותנת בראש ברקע. דווקא Edellom שוברים את המוסכמה הזו. הם התגלמותו של הדואט לא רק בגלל הגראולים והנגינה של נרדיה, אלא בגלל שמריה, שעל כתפיה נופלת מרבית האחריות להוביל את המוסיקה קדימה כמעט לאורך כל הדרך ולעתים לבדה, גם אחראית על הבס בהופעה ובאלבום. אין פה את ההרכב הקלאסי של להקה פלוס זמרת. הזמרת היא חלק אינטגרלי מהלהקה, ולא אפליקציה שמיושמת עליה. כך שההגמוניה בהרכב של Edellom גם מתבטאת בכימיה המוסיקלית בין נרדיה לבין בורדלוב, ובכל נשכח דוד אלון על הגיטרה הנוספת שמעמיק כל ריף.

ליצור מוסיקה חדשה כיום, שאין לה כל אח ורע, זה כמעט בלתי אפשרי. לנסות ליצוק מוסיקה חדשה אל תוך ז'אנר קיים זה קביל, קשה ולא נפוץ – ולנסות לחזור על לקחי עבר וליישמם למוסיקה טובה יותר זו הפלטפורמה הברורה והטבעית ביותר ללהקה בתחילת דרכה. Long Lost Suns הוא ערגה לתקופה אחרת במטאל בעולם, שבו לא הכול לווה בברייקדאונים ובגרוב, ושהיה מקום לרגשות עצובים וכאובים עד הסוף. Edellom שמים את הדגש על העצב, על השכול ועל הדכאון המוסיקלי המתלווה אליהם. את העבודה שלהם הם עושים בסדר גמור ויותר מזה. מי שחובב את ה-Gothic Metal בארצנו, ותוהה לאן נעלמו כל הלהקות האלה שפעם היו פה כמו פטריות אחרי הגשם וברגע ש-Distorted התפוגגה לה כל הז'אנר התמוסס, יכול לבוא אל Edellom לניחום אבלים מוסיקלי. זהירות, יהיה עצוב.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane

Anaal Nathrakh – A New Kind of Horror

Behemoth – I Loved You at Your Darkest

Deicide - Overtures of Blasphemy
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי

ראיון:
האיש בשחור - ראיון עם Sakis Tolis סולן להקת Rotting Christ

סקירת הופעה:
הרעידו את הסכך: סקירת הופעת The Three Tremors בישראל

סקירת הופעה:
הקיץ של אוזי - סקירת הופעתן של Salvation, Ozzy Zoltak וFatum Aeternum בגגרין

כתבה:
הגיע זמן לכפרות, כפרות. – על האלבומים שמצדיקים בקשת סליחה
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[18/11/2018]
Ne Obliviscaris בישראל
[29/11] השקט שאחרי הSandstorm
[29/11] פסטישרץ 10
[03/12] Bruce Dickinson במופע ספוקן וורד
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[20/12] Paradise Lost בישראל
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
[25/02] Manowar בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::