|
05/04/2006
Evergrey - Monday Morning Apocalypse
מאת: טל רודס
להקת Evergrey השבדית צברה בשנים האחרונות הצלחה לא מבוטלת בזכות היכולת לשלב בין מטאל גות'י ואפל לבין פרוגרסיב, במיוחד בזכות יכולת השירה של אנגלונד שמביע רגשות עזים באמצעות קולו הצרוד. מאז אלבום המופת, In Search of Truth, שנתן את האות לפריצת הדרך לפרסום של הלהקה, היא נמצאת במעין דעיכה במקום. האלבום Recreation Day היה חביב, The Inner Circle אחריו היה נחמד אך לא חדשני, אבל אנו נוכחים לדעת שיש משבר זהות של הלהקה באלבום הנוכחי.
אלמלא היה כתוב על האלבום הנוכחי Evergrey, הייתי חושב שמדובר באיזה להקת רוק שהגיעה הישר מ-MTV. מה זה השירים המסחריים האלה, כמו שיר הנושא שפותח את האלבום? להיכן נעלמו שירים ארוכים של מעל 3-4 דקות? מה זאת הפשטות הזאת בכתיבת השירים? Evergrey יוצאת כנראה לדרך חדשה של מוסיקה מסחרית, "באדיבותם" הרבה של צמד המפיקים, סנקן סנדקוויסט וסטפן גלאומן, שהפיקו אלבומים של רמשטיין, בון ג'ובי ודף לפארד. הלהקה כנראה חיפשה מפיקים רציניים, אך חבל שזה בא על חשבון הדרך המוסיקלית של הלהקה.
טום אנגלונד לא מצליח כמעט להזכיר לנו את הקול המרגש שלו הזכור לנו לטובה מהאלבומים הקודמים. הקול של אנגלונד נשמע סטטי,יבש ויכולת ההגשה שלו לוקה בחסר. האם זהו אנגלונד ששר בעבר שיר כמו The Masterplan? אלמנט נוסף שהופך את האלבום לגרוע הוא היעלמותם המסתורית של תפקידי הקלידים בשירים. ישנה התמקדות מובהקת בריפים מעופשים מצד הגיטרה שלא לוקחים את השירים לשום מקום ולא יוצרים שום עניין. השיר "Lost" אולי בצורה סימבולית מסמן את העובדה שהלהקה איבדה את עצמה באלבום הזה, מקהלה מעיקה שלא רוצה להיגמר.
בשיר הרביעי, "Obedience", סוף סוף אפשר לשמוע קצת קלידים, ריפים מוכרים מן העבר וסה"כ זהו אחד השירים הפחות גרועים באלבום. דווקא הבלדה המסורתית שמגיעה בסוף האלבום מחזירה לנו קצת נוסטלגיה, כאשר את קולו של אנגלונד מלווה הפסנתר של ריקרד זנדר. בסך הכל, הקלידים לא יכולים להיות דומיננטיים ומשפיעים כאשר מדובר בשירים ממוצעים של 3 דקות, כי אין מקום לחדשנות פה. אין צורך להרחיב יותר מדי במילים נוספות על כל שירי האלבום, ואני חייב לציין שזהו אחד הדיסקים הבודדים ששמעתי בחיי ואחרי כמה שמיעות אני לא מתכונן לשמוע אותו יותר.
Evergrey הפעילה באלבום מנגנון להשמדה עצמית. הנסיון להגיע לקהל המסחרי האמריקאי הוא ירייה ברגל של הלהקה, ואם היא לא תחזור לעצמה באלבום הבא, היא תאבד הרבה מהמוניטין לו זכתה בשנים האחרונות. לסיכום, האלבום החדש של Evergrey הוא פשוט זוועתי ומרחיק ממנו את מעריצי הלהקה המסורתיים. כמו שרון קופמן היה אומר, Evergrey מוציאים שם רע לחלטורה. נותר לי רק לשלוח את טום אנגלונד הסורר לעשות בדק בית ולראות איך ניתן למנוע את המשך ההידרדרות באלבום הבא. Evergrey חייבת להפנים שהיא להקת פרוג מטאל ולא להקת פופ. ללא ספק מדובר באכזבת השנה!
|
