Gojira - L'enfant sauvage - Metalist Magazine

אלבום מופת הוא חרב הפיפיות הגדולה ביותר שלהקת רוק יכולה להתקל במהלך הקריירה שלה. בעוד שרובן המכריע של הלהקות (או אמנים יוצרים בכלל) רודפות אחרי אותו "אלבום מושלם" במהלך שנים רבות ולעיתים משלמות מחיר נפשי וכללי יקר בשל כך- אותו אלבום שיגדיר אותם כמשמעותיים וראויים להזכר כמה דורות קדימה- השגת המטרה בפועל מלווה לרוב באנטי-קליימקס מובנה. מעבר ללחץ הכלכלי שמפעילות החברות השונות על הלהקה למקסם את הפרסום\מכירות על ידי מתן אינספור ראיונות עיתונות מרחבי העולם וסיבובי הופעות מתישים, רוב הלחץ מגיע מהלהקה עצמה. להתרגל למימדי הפרסום החדשים, להיות בכושר פיזי ומנטלי על מנת להופיע במיטב במהלך רוב ימות השבוע במשך חודשים על חודשים ובעיקר לנסות ולעמוד בציפייה הענקית אשר מצטברת מסביב מכל בחינה אפשרית. אחרי קריירה בת 15 שנה, 4 אלבומי אולפן וטיפוס ארוך והדרגתי לאולימפוס המטאל הבינלאומי, נדמה ש Gojira חווים את אותו אנטי-קליימקס בדיוק.

ואיך אפשר שלא? בעוד שאלבומם הקודם זכה להצלחה מסחרית חסרת תקדים (כניסה ישירה למצעד ה-200 של הבילבורד), לביקורות מעולות (ציון ממוצע של 8.7 בקרב עיתונות המטאל הבולטת) ולשפריצים של תשבוחות מאגדות מטאל שונות (Max Cavalera ו- Randy Blythe הם חלק מהאנשים שציינו את Gojira כאחת הלהקות הבולטות של העשור הקודם) נדמה שהלטאה הענקית טיפסה על בניין גבוה מדי. שלא תטעו, כשלעצמו "L'enfant sauvage" ("ילד-הפרא" בצרפתית) הוא אלבום טוב, ואפילו טוב מאוד: סאונד שמן, רב-מימדי, מעניין ומלא דקויות, שצף קצף של ריפים מלאי גרוב לצד מערבולות דיסטורשן ברוטאליות, תיפוף אלים ומדוייק וכמובן הגראול המונוטוני והכועס של מר Joe Duplantier הכל שם. הבעיה היחידה היא שGojira כבר היו "שם" כבר לפני 5 שנים ויותר, רק עם יותר כח, יותר רגש ויותר מקוריות. יותר הכל. וכך, הרביעיה המוכשרת מהפברברים הצרפתים מוצאת עצמה לפנינו עם 11 שירים שכבר בשמיעה הראשונה מבהירים לך "בין דר,דאן דת".

"Explosia" פותח את האלבום בפיצוץ לאחר שתיקה רועמת בת כמה שניות עם צמד ריפים גרוביים וסאונד כללי שלא מותיר מקום לספק לגביי הלהקה המבצעת. יאמר לזכותם שגם אחרי שנים רבות של נגינה משותפת Gojira פיתחה לעצמה סאונד ייחודי משלה, לגמרי. אך אבוי, בשליש מהדרך השיר הופך רגשני עם מעבר ווקלי קצרצר ולאחריו עוד 2 דקות שלמות של קטע אינסטרומנטלי רפטטיבי שמתאדה בפייד-אאוט. הקשר בין חלקי השיר, אגב, מקרי בהחלט. כך גם ב "The Axe" וב- "Liquid five"- הראשון עם פתיחה מהירה ועם ריף ממכר שרק מחמיא ליכולות המלודיות והטכניות שלה והשני עם ריף ראשי דיסהרמוני ומגניב לגמריי. חבל ששניהם הופכים תוך כמה תיבות להמנוני איצטדיונים מושיים שכאילו מנסים להוציא ממך צמרמורת התרגשות בכוח. "Born in winter" מלנכולי ושקט בחציו הראשון, עם ליין תופים מינימלי ולחן מרגש שמובל ע"י הבאס של Jean-Michel Labadie, ברגע שיכל בקלות להיות היפה ביותר באלבום, אילולא הלחן והארגון לא היו דומים בצורה מחשידה וקצת מעאפנה לשיר "From Mars" מתוך אלבומם המעולה "From Mars to Sirius" (2006).

ובכל זאת, האלבום מספק כמה רגעים של נחת בדמות "Mouth of Kala" האווירתי והאפי שיכול בקלות להיות המנון אפוקליפטי ו- "The Fall" שסוגר את האלבום: גם הוא מוטציה קלה-כבדה שבחציו הראשון בלדת-אינדסטריאל מעניינת ושונה שנותנת הזדמנות לשמוע את יכולות השירה של Duplantier ללא הגראול (אך עם המון אפקטים). בהתחשב בעובדות, קל להבין את המקום ממנו יצרה הלהקה את האלבום. לאחר הסכם רב שנים וחוצה אלבומים עם חברות תקליטים בקליבר בינוני כמו "Prosthetic" ו-"Listenable Records" זה הנוכחי חוסה תחת כנפיה של מעצמת המטאל והדולרים "Roadrunner Records"- ועם זוג כנפיים שכאלה קל מאוד להצמד למה שכבר הוכיח את עצמו בעבר. תקראו לזה "השקעה בטוחה" אם תרצו. על מנת ללכת על בטוח, ללהקה אפילו הוצמד Josh Wilbur לכסא ההפקה – טכנאי תופים, גיטרות וסאונד עם שם בינלאומי וחתיכת רזומה ארוך ומרשים בתחום עיצוב הסאונד, אך בהחלט לא אחד שידוע בסידורי הפקה גאוניים או בולטים במיוחד. כעת, משהם במגרש של הגדולים, להתנסות בהרפתקאות מוזיקליות עלול להיות עסק מאוד לא משתלם עבור אף אחד מהצדדים.

אין ספק ש-"L'enfant sauvage " מהווה כרטיס ביקור די מוצלח למי שזה המפגש הראשון שלו עם הלהקה, שכן בסך הכל מדובר בחתיכת מפלצת מטאל שקשה להתעלם ממנה. היכולת שלה לגרום לך שנייה אחת להקפיץ את הראש באופן לא-רצוני ושנייה אחרת לרצות להטיח אותו בקיר היא יכולת מבורכת שקשה למצוא באופן כזה שלם ואורגני בקרב להקות אחרות בז'אנרים הקרובים אליה. עם שורשים שיונקים ישר מהמגברים של Morbid angel ו- Neurosis וליטוש קפדני שלקח עשור וחצי הלהקה הצליחה ליצור לעצמה עולם משלה, מלא בסימני היכר וברפרנסים ברורים. ועם זאת, נדמה שמודל 2012 של הלהקה הלך לאיבוד באותו עולם עצמו.