Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
DevinTowsend
Ontour
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Album Reviews ::

לאתר הרשמי: לחצו כאן
חברת תקליטים: Roadrunner Records


רשימת השירים:

CD1:
01. Occam's Razor
02. The Blind House
03. Great Expectations
04. Kneel And Disconnect
05. Drawing The Line
06. The Incident
07. Your Unpleasant Family
08. The Yellow Windows Of The Evening Train
09. Time Flies
10. Degree Zero Of Liberty
11. Octane Twisted
12. The Seance
13. Circle Of Manias
14. I Drive The Hearse

CD2:
01. Flicker
02. Bonnie The Cat
03. Black Dahlia
04. Remember Me Lover


ציון:




22/10/2009
Porcupine Tree - The Incident
מאת: איתן גפני


חשוב להבהיר נקודה אחת, לפני שנתחיל - על העובדה ש-Steven Wilson הוא אחד האנשים החשובים ברוק ובמטאל בשנים האחרונות, אי אפשר להתווכח. יוצר שנוגע בכל כך הרבה סגנונות, עובד עם כל כך הרבה שמות, משפיע בכל כך הרבה תחומים, ומצליח להפוך את כל מי שהוא עובד איתו למשהו לא צפוי, משהו חדש ולפעמים אפילו טוב יותר. הרשימה מכובדת - מאביב גפן ועומר אפרת המקומיים, דרך Orphand Land המקומיים אבל גם בינלאומיים ועד חברי Dream Theater ו-Opeth (שלפחות בעיני כותב זה, הפכו ללהקה כל כך יותר טובה אחרי שעבדו עם הגאון הבריטי המופנם).

מכיוון שברור לנו שווילסון הוא יוצר כמעט חד פעמי, ויש שיאמרו שאולי יוצר הרוק הגדול של העשור האחרון, הגיע הזמן לשים עוד כמה קלפים על השולחן - בשנים האחרונות נוצרו מחנות לאוהבי עבודתו של ווילסון. ממש כמו במכבי ת"א של לפני כמה שנים, ווילסון הפך לסוג של אבי נמני - נביא בעירו, נושא לפיד וסמל לתכונות שמעריציו מחפשים אצל הכוכבים שלהם, אבל כזה שלפרקים נדמה שרוכב על הצלחות העבר ופחות על הישגים בהווה. אלו שסולדים מהתקליטים האחרונים של ווילסון (ויש לא מעט כאלו) מסמנים את המשבר ברגע צירופו של המתופף הגאון Gavin Harrison ל-Porcupine Tree. כזכור, עד 2002, מתופף הלהקה היה Chris Maitlnad, ו-Harrison החליף אותו בעבודה על האלבום In Absentia, שהיה הרבה יותר מטאלי, גרובי ומתוחכם מקודמיו. למעריצים הכבדים הייתה זו מכה קשה לעיכול - Harrison הביא איתו רוח של תחכום אגרסיבי שלקחו את הלהקה לכיוון אחר לחלוטין, והפכו את ההבדלים בין עבודות הסולו של ווילסון לעבודתו עם Porcupine Tree לברורים הרבה יותר.

מצד שני, השינוי המוזיקלי שהלהקה עברה הפך אותה ללהקה אמיתית, ופחות "הפרויקט של סטיבן ווילסון", ופתחה אותה לקהלים חדשים, כאלו שלא היו מגיעים אליה אלמלא אותו גרוב ואותו ניחוח מטאלי \ פרוגרסיבי. בנוסף, Porcupine Tree הופכת מרגע לרגע לאחת מלהקות הפרוג המצליחות בעולם, ולנושאי תו האיכות של הז'אנר - ווילסון, בתור חובב ארט רוק מושבע, מקרב את יסודות הז'אנר הכמעט מתנשא הזה אל תוך המיינסטרים של המטאל, ובכך מטשטש יותר את הגבולות בין הסגנונות השונים. האלבום החדש של Porcupine Tree ממשיך את הקו הזה - מצד אחד, הידוק הסאונד המטאלי של ההרכב והמון רגעים של הד באנגינג טהור, ומאידך, כמעט משקל זהה לרגעים אווירתיים הרבה יותר, כאלו שניתן היה למצוא ביצירות של האמנים עליהם גדל ווילסון, כגון Robert Fripp.

באקט של מחווה \ השפעה עמוקה מיוצרי הארט רוק ופרוג רוק של שנות השבעים, גם האלבום החדש של Porcupine Tree מחולק בצורה שלא עושה הנחות למאזין - יצירה ארוכה במיוחד הנושאת את שם האלבום, המחולקת לארבע עשר רצועות שמהווה את החלק הראשון של האלבום, ובנוסף ארבעה שירים "קצרים" נוספים, הנועלים את האלבום. דמיינו שזהו תקליט ויניל, ויש בו שני צדדים - הצד הראשון הוא היצירה המורכבת (באורך 55 דקות, לא פחות), והצד השני הוא הצד הקליל יותר, זה שממנו יבחרו השירים לאוסף הלהיטים שיבוא בעוד כמה שנים. על יצירת הנושא קשה לדבר במונחים מקובלים - מדובר ביצירת פרוגרסיב למהדרין, כזו ללא גבולות ברורים, ללא קווים מנחים או רצף ברור של בנייה - זהו אוסף שירים שמהווים אוסף של תמונות וסצנות הקשורות כולן למילה Incident, בין אם תאונה או בין אם אירוע מכונן. כל קטע ביצירה מתהדר בסגנון אחר, והתמונה הכוללת יוצרת פסיפס מרתק, שלפרקים מצליח להתיש, ולגמור את הכוח והסבלנות לארבע השירים בדיסק השני.

כיאה לכישרון הנדיר של חברי הלהקה, כמעט כל הקטעים ביצירה מתדהרים בלחנים קליטים (למרות התחכום והמסובכות שלהם), או ברגעים שנחרטים עמוק בזיכרון - בעיקר הקטע החמישי, "Drawing The Line", שמלבד היותו קטע יפיפה, הוא גם מתהדר בביצוע ווקאלי נדיר של ווילסון, שנוטש לכמה רגעי את השירה המרחפת והעדינה שלו לטובת מאמץ גרוני שמצליח לרגש גם בשמיעה המי יודע כמה. בעיית האלבום נעוצה באותה בעיה שמעריצי הלהקה הותיקים מסמנים כתופעת לוואי של השינוי הפרסונאלי בלהקה - עם צירופו של Harrison, הלהקה הפכה ליותר קומוניקטיבית, וכתוצאה מכך, יתר מסחרית (להבדיל מהביטוי המעצבן "ממוסחרת"). כיאה ללהקה גדולה שהפכה להיות להקת דגל של חברת התקליטים, Porcupine נכנסה לשגרת הקלטות, וכמעט כל שלוש שנים (לפעמים שנתיים) היא משחררת אלבום חדש, מה שמעלה את התהייה - האם כדאי ללהקה לעזוב קצת את השגרה ואת הציפיות, ופשוט ליצור בקצב שלה, מבלי להתחשב בדרישות של חברת התקליטים, או בשאלות שתמיד יעלו אצל אמנים ("מה הקהל רוצה" וכן הלאה).

את ההבדל התהומי בין הלהקה לבין הסגנון האישי של ווילסון ניתן לחוש בהאזנה לאלבום הסולו של ווילסון, שיצא לפני כמה חודשים, Insurgentes - אלבום מדהים, אווירתי, עצוב ומרגש, שמהווה שינוי ברור מהכיוון שאליו הולכת Porcupine Tree: היה זה אלבום שהתקבל בביקורות מאד מעורבות. היו כאלו שמצאו אותו מופלא (כמוני) והיו כאלו שמצאו אותו נפוח ומשעמם, ולרגעים הפכו לכאלו שמעדיפים את האלבומים הרוקיים של Porcupine Tree, אלבומים שביום רגיל הם היו משליכים לאחר האזנות ספורות. Insurgentes מעיד יותר מהכל על כך שווילסון מנסה לפזר כוחו בכמה שיותר כיוונים, ולפעמים הפיזור הזה ושגרת העבודה המתישה לא מניבה תוצאות מושלמות - תוצר לוואי של סגנון העבודה המאומץ הזה הוא האלבום הנוכחי של להקת האם, שפשוט נשמע מתאמץ מדי, לאחר תום 55 הדקות המופלאות שפותחות אותו. The Incident יכול היה להיות אלבום נפלא, אם הלהקה הייתה מסתפקת רק בשיר הנושא הארוך, אבל ארבעת הקטעים הנוספים הופכים אותו לאלבום קשה מדי לעיכול, עמוס מדי, מבולבל מדי, ובעיקר - מעייף, וזהו תואר שלא כדאי להצמיד לאלבום פרוג רוק, מכיוון שזוהי המחלה הגדולה ביותר של הז'אנר.

אם האלבום היה מסתיים לאחר 55 דקות, הוא עדיין היה מאתגר באותה מידה, ועדיין היה משאיר את הרושם ש-Porcupine Tree היא להקה גדולה, חשובה ומעניינת, ואולי אפילו היה מצליח להרגיע קצת את חובבי החצי הראשון של קריירת הלהקה - שהרי קשה לבוא בטענות לאחר האזנות לקטעים כגון "Drawing The Line", "The Incident" ,"Time Flies" ואפילו "Octane Twisted" (קטע שמבהיר בדיוק מה לא אוהבים אותם מלינים). The Incident הוא לא האלבום שמעריצי Porcupine Tree יזכרו לנצח - הוא בהחלט פחות מוצלח מיצירות מדהימות כגון Signify, The Sky Moves Sideways ו-Lightbulb Sun, אבל הוא בהחלט אלבום יותר טוב מקודמיו (ובעיקר מ-Deadwing המאכזב). אולי עם קצת יותר התמקדות במטרה נוכל לקבל עוד יצירת מופת בעתיד. ומצד שני - למי אכפת בעצם? אני שייך למחנה השני של חובבי הלהקה, המחנה שמוכן לקבל כל הקלטה של נפיחה שחברי הלהקה משחררים באולפן, כי זה ברור כשמש שהנפיחה שלהם תשמע מדהים ולא כמו עוד נפיחה של אחרי האוכל. אלבום שלא יקבל את הציון המושלם הוא עדיין אלבום של Porcupine Tree , ולמי אכפת הוא מדובר באלבום שייזכר לנצח או לא.

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (15) ]
:: Navigate ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Queensryche – The Verdict

Diabolical – Eclipse

Final Breath – Of Death and Sin

Demon Hunter – War

Demon Hunter - Peace

Summoned Tide – Dystopia
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

כתבה:
הלהקות שהתחפשו - ספיישל פורים במטאליסט

ראיון:
ממשיך לצרוח - ראיון עם Udo Dirkschneider

כתבה:
הצעדה האחרונה - על סיבובי ההופעות האחרונים של אמני מטאל וותיקים, וגורלם בישראל

כתבה:
המלצה לפני שבת

סקירת הופעה:
מזדקנים בכבוד - סקירת הופעתה של Manowar בישראל

סקירת הופעה:
(פרה)היסטוריה בת'א - סקירת הופעתה של Mastodon בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[05/05/2019]
Watain בישראל
[21/03] Edellom & Sklep
[30/03] Haken בישראל
[30/03] Magor Live
[04/04] The Beast is Awake
[11/04] Death Marches Across The Holy Land TLV
[12/04] Hell on Earth Levontin Edition
[17/04] UDO בישראל
[20/04] Death Marches Across The Holy Land Haifa
[19/05] Cancer בישראל
[23/05] Orphaned Land חוגגים 15 שנים לMabool - לאור הביקוש, מופע נוסף!
[01/06] Betlehem בישראל
[02/07] Disturbed בישראל
[18/07] Dream Theater בישראל
[19/09] Septicflesh בישראל
[10/10] Epica בישראל
[13/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::