לאתר הרשמי:
חברת תקליטים: הוצאה עצמית
רשימת השירים:
01. An Apparition's Dirge
02. Austere Perceptions
03. Desolated Spirits
04. Opacity of Core
05. Through Sombre Roads
06. Time's Redemption (Absolution of Perfection)
08/12/2009
Xenolith - Obscure Reflections
מאת: יותם Defiler
Xenolith היא להקת מטאל טכני וקיצוני ממרכז הארץ אשר מסתובבת בשטח ובהופעות מזה זמן רב. היא זכתה להופיע על כמה וכמה במות איכותיות בארץ, אך לא הצליחה עד כה לפרוץ את מחסום האהדה הישראלית החמה. זאת לא מעט שהמוזיקה של Xenolith היא פרוייקט מוזיקלי מחושב ומרגש, אך עם זאת גם קר כקרח ואלגנטי מאד מבחינה מוזיקלית. אלבום הבכורה של Xenolith מציג עולם ומלואו של מטאל איכותי וכבד - אך עם זאת מורכב ומלודי במיוחד. קשה יהיה לומר שזו להקת דת' מטאל לכל דבר. יש בה את הגראולים האופייניים לז'אנר, לא מעט קטעי בלאסט-ביטס מהירים ואגרסיבים, אך גם מלודיות מהפנטות ואווירה מחשמלת. אם גם לכם עולה האידאה של "להקת מטאל טכנית המשלבת מלודיה באפוסים ארוכים של מעל 10 דקות בממוצע" בתור Opeth - אתם לא רחוקים מהמציאות. אין ספק ש-Xenolith מושפעים עמוקות מ-Opeth השבדית, אך עדיין היא מחזיקה בידה כמה השפעות מוזיקליות מעצבות לא פחות.
ההשפעה הניכרת ביותר על Xenolith אינה Opeth דווקא - לא לכל אורך הדרך - אלא דווקא Death. מבנה השירים אמנם ארוך ועשוי שכבות-שכבות כשל אם כל המטאל הפרוגרסיבי משבדיה, אבל דווקא הריפים עצמם וסוגת השירה, הצעדים המוזיקליים שמיושמים בהרכב - בהחלט מקרבים אותה לא מעט ל-Death בשלהי ימיה של Sound Of Perseverance. בנוסף לכל זה, איפה ש-Opeth פונה לעולם הרוק המתקדם הישן של אירופה - הרי Xenolith נשענת על עולם המטאל הקיצוני והאפל כמעט לחלוטין. אין ספק שלהקות כמו Dissection או Emperor מהוות להן תנופה מוזיקלית ברורה ולא מעט בלאק מטאל אווירתי מצליח לחלחל לריפים ולסגנון הכתיבה של Xenolith והופך את היצירה מדת' מטאל פרוגרסיבי - כביכול - לתשלובת אינדיבידואלית בתחום המטאל הקיצוני המורכב יותר.
ההפקה, ראשית, היא מוצלחת מאין כמותה, בהתחשב שהאלבום הופק בארץ (אם כי עבר מאסטרינג בחו"ל) - הדבר בהחלט מותיר חותם מרשים ומוכיח שלא צריך לנסוע עד ל-Dan Swano כדי לקבל סאונד שבדי מוצלח ומנופח באופי ועובי של גיטרות. יובל קרמר (Amaseffer) בהחלט הצליח לשזור כמה רעיונות הפקתים מוצלחים, אך גם המפיק המוצלח ביותר לא יכול להציל להקה שלא יודעת מה היא עושה מאלבום רעוע. למזלנו, Xenolith יודעים היטב מה הם עושים - ועושים זאת נאמנה. השיר הפותח הוא "An Apparition’s Dirge" - יצירה אפית של 12 דקות בערך אשר נפתחת בצלילי מכחול המתערבב בכוס מים ומתח של גיטרות פורץ בפתאומיות. השיר עצמו מתפתל כמו קטורת, מוסיף ריף על ריף, ואריציה על ואריציה. מלודיות אפלוליות עוטפות את המוזיקה כאשר השירה של יוני דורון - סולן וגיטריסט הלהקה - מפלחות את המרחב עם שירת גראול נמוכה ומצמררת, לצד צרחות סקרים מקפיאות דם. לקראת אמצעו של השיר הכיוון שלו הופך למטאלי מסורתי יותר, עם ריפים מלודרמטיים תחת השירה האכזרית של יוני, והקלידים המלווים בנגיעות קטנות מוסיפים מדי פעם איזה טריגר נוסף לחוויה.
בדיוק שאנחנו מתרגלים לקצב של השיר, הוא נכנס למערבולת נוספת של יוניסונים, ריפים במשקלי טירוף וסולואים מלודיים על התפרצויות קצב משובחות. לא יוני ולא אסף לוי הינם גיטריסטים בחסד עליון - אך שניהם יודעים היטב את העבודה ואת התרכובת המוצלחת הסופית של איך לבנות הרמוניה מחשמלת. בערך 8 דקות וחצי אל תוך השיר נכנסים אנחנו לטריטוריה אווירתית מרתקת של גיטרות עדינות שמלטפות - וגיטרת בס שמובילה בצלילים פתלתלים את המוזיקה קדימה באולי סולו הבס הטוב ביותר שידעה ארצנו בתחום המטאל - מידיו הנאמנות של דוד בנימיני. אין ספק שמבחינה ההפקה - נמצא פתרון אווירתי יצירתי נהדר למחסור של השירה המלודית, שאין בידי יוני הביצוע המספק לקול זך כמו של Michael Akrefeldt - אז לחישות המלוות את השיר ברגעיו הנינוחים בהחלט תורמים לתוצר המוזיקלי הנדרש. מצד שני, צרחותיו הנהדרות הנמתחות לאורך של חצי דקה פחות או יותר, בהחלט מהווים את העובדה שהוא בתחום הזה שולט ביד רמה.
השיר העוקב, "Austere Perception", הוא כבד ומתגלגל הרבה יותר קרוב לכיוון המטאלי הקיצוני יותר. פה ההשוואה ל-Death בהחלט הרבה יותר רלוונטית - אפילו בכמה נקודות מתקרבת למקומות כבדים אף יותר. יצוינו לטובה תפקידי התופים המאלפים אשר מבוצעים על ידי רועי חן (Breorn, Abusive Romance) ללא רבב ובעיבודים משתקים. הבן אדם פשוט שופך איכויות נהדרות על המערכת - ושם את עצמו גבוה על המפה המוזיקלית של מתופפי על מקומיים. גם שיר זה, למרות אורכו הקצר יותר (כמעט 7 דקות) מגיע באמצעו בערך לקטע אווירתי ושקט, אך פה משרתות הלחישות יותר כתפקיד מרתיע ומערער מאשר כגורם מרגיע, ובהחלט כאשר הן מתגברות לכדי שאגה רבתי.
"Desolated Spirits" הוא השיר השלישי באלבום - ואם ניתן לקרוא לו "השיר הקלאסי" של Xenolith. צריך לזכור שהשיר הזה הופיע גם באלבום הדמו של הלהקה ובגרסת סינגל נפרדת אשר הופצה בחו"ל בעשרות מדינות. הלהקה בהחלט יודעת לדחוף את עצמה אל כיוון מי שמעוניין לשמוע את הז'אנר הזה. השיר, אולי בעיקר שהינו ישן יותר מרוב החומר באלבום, מרוצף בהרבה יותר מטאל קיצוני - לרבות קטעי בלאק מטאל - ואולי פשוט יותר מבחינת מבנה. עדיין, מדובר ביצירה ארוכה של כ-11 דקות והיא מרוצפת עדיין באחד מריפי הדת' מטאל המלודי היותר טובים שידעה ארצנו עד כה, ובסולואים מקסימים. השיר הטוב באלבום לעניות דעתי הוא "Opacity Of Core". בתור השיר אשר נושק הכי הרבה לסוגת הדום מטאל, השיר מצליח למצות בשבילי את היופי האמיתי של Xenolith, להקה שיודעת את גבולותיה הטכניים, אבל עדיין מסוגלת להעמיד בהם את העולם המוזיקלי העשיר שלה בכל תחומי המטאל האהובים עליה, כולל פרוגרסיב מטאל מורכב, דת' מטאל מלודי, בלאק מטאל ורוק מתקדם ועדין.
לא עובר הרבה זמן עד שכלי מיתר וקלידים נכנסים ביחד עם גיטרה אקוסטית לאורקסטרה של צמרמורת, זאת בזמן שכל השיר נמצא בין האזור השליו - אם זה בחלקיו האקוסטיים או האפופים מעט במוזיקת צ'יל-אווט, או אם זה העדינות בסולואים - לבין האיזור הכבד המחליף את הנוף בבת אחת, עם ריפים גרוביים ומורכבים המושתתים על דת' מטאל ורוק ישן. לעתים הנוף מתחלף כל כך מהר ונתמה אחד בשני שהשיר מקבל את צורתו האיכותנית באופן המובהק ביותר כשילוב של כל העולמות. הריף הסוגר את "Opacity Of Core" הוא אחד הריפים המובילים ביותר באלבום - ואני לא אתפלא אם הלהקה תהפוך את השיר הזה להדרן קבוע. שני השירים הבאים מתערבבים לכדי אחד - הראשון בהם הוא "Through Somber Roads" שהוא קטע של פסנתר וגיטרה מובילה, ואחד המקסימים לצורך העניין, שמהווה מעין אינטרו לשיר החותם את האלבום, "Time's Redemption (Absolution Of Perfection)" הפילוסופי והנוגה, שמתחיל כשיר דום מטאל לכל דבר, והופך למפלצת פרוגרסיבית. הלהקה בשיאה היצירתי בשיר הזה - מביאה את כל הכלים לשיא הביטוי שלהם.
בסה"כ מדובר באלבום יציב ואיכותי מבחינה יצירתית, ששם דגש גדול על אווירה קודרת לא פחות מהכוונה לתת בראש במוזיקה חובטת. Xenolith מצליחים ללכת על קו התפר הדק בין אלבום מפואר ועמוס לבין מלודיות מוצלחות והפקה משגעת. החיסרון היחיד של היצירה של Xenolith היא המורכבות שלה למעשה. השירים אינם בנויים כ"שירים" כפי שאנחנו כבר התרגלנו לאכול בכפית. אין פזמון חוזר אשר סוחב אותנו לאזורים קליטים ונוחים לזכירה, אלא יצירות מוזיקליות מפותלות וכבדות, אשר דורשות הרבה תשומת לב והמון סבלנות כדי להנות מהן על בוריין. מי שאוזר לעצמו את אלה, מצפה לו אלבום ממתק של מטאל קיצוני מסועף ומורכב - כפי שרק ישראלים רדופים יכולים לייצר.
|
