|
21/01/2010
Orphaned Land - The Never Ending Way Of ORwarriOR
מאת: אופיר מסר
חודשיים שלמים זה לא מעט זמן, אפשר להספיק המון בתקופה הזו. אני למשל ביקרתי בחו"ל למספר שבועות, ועשיתי כל מיני דברים אחרים שהעסיקו אותי במשך ימים. בזמן שלרוב הפעילויות שלי היה סוג של סיום, בין אם מרצון או לאו, לא קרה כמעט שהייתי צריך לחזור ולברור משהו שוב ושוב כי לא הייתי בטוח מה התוצאה הסופית שלו, זאת מלבד המקרה עם האלבום החדש של Orphaned Land הישראלית. נעזוב לרגע את הנקודה שנהניתי מהיצירה הזו הרבה לפני כלכם, אבל בניגוד לרובכם, במשך הזמן הזה הייתי צריך לחשוב על מילים שיתלוו לתחושות שהרגשתי כשהקשבתי לאלבום המדובר, לפרטים הקטנים שמצאתי מעניינים, לקטעים שפחות התחברתי אליהם, ולשירים שלא הפסקתי לשמוע, כזו היא עבודה של עיתונאי, או ליתר דיוק, איש בר מזל שכותב על מטאל.
The Never Ending Way Of ORwarriOR הוא שם האלבום החדש של הלהקה, ורבים מאיתנו חיכו לו כבר 6 שנים. גם זה המון זמן כשחושבים על זה, אך בניגוע לתקופה שלקח ללהקה להוציא את האלבום הקודם, Mabool, שגרף הצלחה מסחררת, הפעם Orphaned Land הייתה מאד פעילה וחרשה את הגלובוס בהופעות, וביצירת קשרים וחברויות שחלקם עזרו ביצירת האלבום החדש. אם נניח את הסיבות להמתנה הארוכה, אפשר להבין למה לקח לחבורה להגיע למוצר המוגמר - ראשית, הם היו צריכים להתעלות על Mabool באיזושהי צורה, שנית, הם סיפקו לנו כאן 78 דקות שלמות של מוזיקה, הממלאות דיסק שלם עד אפס מקום, אפילו בלי מרווח לנשימה. 78 הדקות הללו מחולקות ל-15 שירים, אשר הם, מחולקים ל-3 פרקים, וכולם סובבים סביב הקונספט של "לוחם האור". לא מדובר בגיבור עם גרזן שבא להילחם בגמלים ובשאר יצורי חול, אלא פשוט במאזין, שעובר שלבים בחיים, ומגיע בסוף לשלמות עם מעשיו, או בעצם, רואה את האור.
לפני שנגיע אל התוכן, נסתכל על העטיפה, פשוטה ומינימליסטית ממבט ראשון, אך אם נבחן אותה יותר מקרוב וכמובן את החוברת של האלבום, נגלה אמנות ייחודית הנקראת קליגרפיה. בבסיס האומנות ישנם משיכות מכחול פשוטות, שמצליחות לומר לא מעט, ובמקרה שלנו, משלבות בין טקסטים באנגלית, עברית וערבית, לבין מפלצות מכונפות שברוב המקרים מזכירות דרקונים (קליגרפיה היא אומנות אסיאתית, לכן גם הדמיון לדרקונים מהמזרח הרחוק). הטקסטים עצמם מופיעים לצד סמלי הקליגרפיה השונים ולמעשה יוצרים משהו ייחודי ללהקה, שבאמת מתאים לה - איחוד תרבויות. זה גם הרעיון מאחורי תמונת הלהקה שמעטרת את העטיפה - אותה תמונה ששוחררה לפני כמה שבועות והציגה כל אחד מחברי Orphaned Land כאיש של דת מסוימת, אך בצורה הפוכה מהמצופה. לא נכנס לדיונים אם זה מתאים או לא, אבל בשורה התחתונה גם כאן מדובר ברצון הלהקה לאחד בין עמים, ללא הבדלי דת וגזע.
זה מביא אותנו למעשה לאלבום עצמו, ולשיר הראשון "Sapari". אני זוכר כשרק האזנתי לו בפעם הראשונה, ידעתי שזה "השיר שלי", עד כמה לא מסובך שהוא, עד כמה קצבי שהוא, עד כמה שמח שהוא, באמת שלא יכלתי להוציא אותו מהראש, ותמיד כשסיימתי להקשיב לאלבום, חזרתי בלופ ושמעתי שוב רק אותו. במקור זה הוא שיר תימני בן 400 שנה, המדבר על משורר שמשוחח עם נשמתו ומנסה למצוא אותה. אותה יונה שנוח שחרר עם סיום המבול (ו-Mabool), מגיעה לכאן, ובעצם משקפת את הנשמה, נשמתו של הלוחם, של המאזין, שרוצה לצאת אל העולם, ולהיוולד. כיאה למסורת הלהקה, השיר נפתח בצלילים המזכירים חיפוש ערוץ ברדיו, וזאת בזמן ששלומית לוי, הקול הנשי, מזמרת בקולה הערב. בבום אחד הכלים נכנסים, ועמם קובי פרחי הסולן, שמחליף את שלומית בשירה על גבי מקצב טם טם. לפתע שלומית חוזרת, בסלסול תימני משגע, והיא עוברת על בית נוסף, עד שהיא וקובי שרים כמה משפטים יחדיו. במרכז השיר חלה תפנית, ומיד הרגשתי השפעות Opeth ברורות כשהמלוטרון ברקע, וקובי שר באנגלית על היונה - קטע שאישית מאד אהבתי. חבל שהשירה של שלומית משמשת כאן יותר ככלי ופחות בולטת כמו שמגיע לה, כי היא באמת עושה עבודה יוצאת מן הכלל. עם סיום חוזרים פעם נוספת על הבתים, עד ששומעים צליל ניתוק של טלפון... לא ממש הבנתי למה, היונה לא עונה? ניסיתים לשלוח אימייל?
תמימים אנחנו מגיעים לעולם, ועם צעדנו הראשונים, כמה תוי פסנתר, אנו עוברים אל השיר הבא, "From Broken Vessels". מהר מאד אנחנו לומדים כמה נורא העולם, ואת זה מדגיש קובי עם גראוולים כבדים ושוברים. מספר ריפים מרתקים מבית היוצר של יוסי סהרון נכנסים לתמונה, אך מצבנו הנפשי עדיין לא טוב, אנחנו לבד, אנחנו שבורים, וקולנו, הקול של קובי, מתחיל להשמע כמו זה של דויד דאור (אבל ממש!)... המצב באמת חמור! במזל אנו נתקלים בעוד ריפים טובים, וקובי חוזר לתת שירה גרונית מרשימה. ההפקה, עוד מהשיר הראשון, כבר נשמעת הרבה יותר איכותית ממה ששמענו ב-Mabool, בין אם זה הנגיעות של Steven Wilson, או לא, יש כאן משהו שבאמת אפשר להתפעל ממנו. אך לא רק זאת! במהלך השיר תתקלו לראשונה בתזמורת של נצרת, 2 כנרים שנשמעים כאילו יצאו מאיזה סרט ערבי על עלי-באבא, נותנים כאן נגיעות מבשרי רעות, וכל זה בזמן שהגיטריסטים יוסי ומתי סוטיצקי מלטפים אחד את השני עם יציאות פרוגרסיביות. I Hate This Place... מכריז הסולן, ולאחר כמה משפטים אני מבין למה, הוא הגיע בטעות למועדון הלילה של שמעון פרנס, ואנשים צוחקים עליו כי הוא לובש חולצה של Metallica, הרבה ירידות של "ניי ניי נה נה" לפנים. לבסוף מגיע גם סוג חליל שמצטרף לכינורות, וכולם, ביחד עם קובי, נותנים תחושה מאד אפלה ומרושעת, כנראה ערב יום שישי.
שבור וכעוס, לוחם האור מחליט שנמאס לו שלועגים ומאכזבים אותו, הוא רוצה לצאת מהמטאל, אבל אבא שלו, איתו הוא מנהל שיחה, מספר לו שגם הוא עבר את זה בצעירותו, ושיפסיק ברברת... "Bereft In The Abyss" הוא סוג של בלדה, עדינה, עם מספר כלים מיוחדים, ועבודת גיטרות נהדרת מצד יוסי ומתי - אחד אחראי על הכלים האתניים (ועד כמה שאני רוצה, אני עוד לא מצליח להבדיל בין הסאז, לבוזוקי, לג'ומבוש וכל שאר כלי המיתר המגניבים האלה), והאחר על האקוסטיים, וביחד הם מלווים את קובי שמזמר בקולו הנוגע. שיר קצר, אווירתי, וטוב. הבא בתור נפתח כמעין המשך לזה, רק עם גיטרה אקוסטית וקולו של קובי ששר מילים יפהפיות, בשפה גבוהה, וברקע ישנם מספר אפקטים מתאימים, כשאחד מהם, עוד טריידמארק מבית היוצר של Steven Wilson, שאפילו לא חובב Opeth או Porcupine Tree שכמותי, מצליח לזהות. "Treading Through Darkness" (החלק הראשון של "The Path"), למעשה מספר על התחלת המסע של הלוחם, שמחפש תשובות, ורוצה להבין את העולם. רוב השיר, שמגיע לכדי 7 וחצי דקות, מציג ריפים פרוגרסיביים מרתקים, ויותר שירה רגועה מצד קובי. הריף המרכזי של השיר אחד הטובים ששמעתי מהלהקה, ובאמצע, כשהגיטרות משתלבות עם צמד הכנרים במעין משחק אפל, זה פשוט מעולה. למרות שמאד אהבתי את המלודיה הכללית של השיר, הוא לאו דווקא אחד החביבים עלי, משהו שם לא תפס אותי, אבל תמיד אחזור אליו, גם אם זה רק לשמוע את הסיום המענג על הכלים האוריינטליים.
החלק השני של "The Path" שנקרא "The Pilgrimage To Or Shalem", מספר על מסעו של הלוחם לירושלים, או כפי שהיא נקראת כאן "אור שלם". גם הפעם השיר מתחיל יחסית רגוע, מסביב למדורה, כשרק קולה של שלומית מלווה אותנו, אך מהר מאד כמה ריפים יכנסו, ועמם קובי בגראוול מלוכלך וטוב. הבחור באמת עבד על הקול שלו עם האלבום הזה, ושמים לב בכל שיר לתפקידים השונים שהוא מבצע. גם כאן הכינורות נותנים נופח מזרחי מרתק, וקובי שלנו ממשיך לשנות מצבי רוח, בין האכזרי, לרגוע, ושוב Steven עם השטויות שלו ברקע - למזלו, זה עדיין עובד. יש כאן כמה קטעי תופים נחמדים באדיבותו של אבי דיאמונד, שבהחלט מראה גיוון יכולות לאורך כל האלבום. אחרי קטע קריינות מכשף מצד קובי, סולו פרוגרסיבי-מתלפלף-משהו ומעט ארוך, ועוד נגיעות מלוטרון וסלסולים ברקע, אנו מגיעים לחלק הבאמת מעניין... החלפנו נוף, והגענו למדבר, תיפוף קליל ברקע והנה Ride!!! אגרסיבי מצד קובי מחזיר אותנו לחיים. דת' מטאל מן השורה, כמו שאני אוהב. כשהלוחם יוצא מהמדבר, הוא מגיע אל ירושלים, ורואה חגיגה דתית כלשהי, אותה מלווה השיר "Olat Ha'tamind", שנכתב במקור ע"י רבי שלמה איבן גבירול במאה ה-11. זהו שיר עממי, או אפילו, שיר פולק מטאל ישראלי לכל דבר, עם הרבה סלסולים, קולולו ו-ע' בולטת מצד קובי ושלומית. יאללה חפלה!
את הפרק הבא בסיפור אנו פותחים עם השיר "The Warrior", גם הוא מתחיל רגוע, עם צלילים מרתקים של חליל, אך לפתע אנו נכנסים ממש לסרט, עם אפקט דרמתי, וקולו של קובי מקריין לנו בעברית על החלטתו של הלוחם לא להיות עוד ליתום, אלא להיות לברכה, אור לעולם. האפקט הדרמתי ממשיך לו לכל אורך השיר, ישנו תיפוף שליו ומדי פעם מגיעות הגיטרות עם דיסטורשן שרק מוסיף לאווירה. קובי, עדיין בקול הקלין שלו, מדבר אל הלוחם, ודורש ממנו להחליט מה יעשה. וכאן מגיע אחד המשפטים האהובים עלי באלבום כולו "Thy name shall be henceforth ORwarriOR" ואז מוסיף הוא "And to the very few... לוחם האור!", כאילו השחקן האהוב עלינו מהוליווד זורק מילה בעברית באמצע קטע אקשן, וכל הישראלים בקהל מוחאים כפיים - זה מה שעושה את הסרט, זה מה שעשה את השיר. לאחר עוד כמה משפטים, שחוזרים בצורה מעט מציקה, 3 וחצי הדקות הבאות (מתוך 7 וקצת) מקבלות תפנית אינסטרומנטלית, ומאד מעייפת לטעמי, עד כמה שחברי הלהקה נותנים ביצועים לא רעים בכלל על הכלים שלהם. העייפות ממשיכה גם עם הקטע הבא, "His Leaf Shall Not Wither", ברובו אקוסטי ומלווה בקולו של קובי, הקורא פסוקים מתהילים. הלוחם נוסע באוטובוס... או משהו.
"Disciples Of The Scared Oath II" נפתח ישר בשירה ובאיזה ריף מוזר, שאחרי כמה שמיעות מאד הציק לי, אבל, זה עדיין אחד השירים האהובים עלי באלבום. כפי שניתן לראות מדובר במעין המשך לשיר שבמקור בכלל לא שוחרר באף אלבום של הלהקה, אלא באוסף, ואפילו לא יצא לי להקשיב לו, אבל ניחא. אחרי הפתיחה המוזרה הזו, הלהקה חוזרת למוטב, עם גראוולים כעוסים, כינורות מענגים, וכן כמה ריפים נהדרים (אוהב שיוצא לי חרוזים). כעבור 2 וחצי דקות הכינורות מקבלים קטע מעט יותר ארוך, אך משם השיר מתפתח בצורה פרוגרסיבית (ואף מחזיר את דויד דאור לכמה רגעים), עד שאנו מגיעים לעוד יציאת פולק, המלווה בחליל ודרבוקה. לפתע הגיטרות פורצות וקובי מתחיל לזמר בערבית צחה פסוקים מהקוראן - ובחיית, זה פאקינג נשמע אדיר, אפל, ושובר. משם השיר מקבל תפנית נוספת, הפעם לכיוון "אבירי האור הקסום" (איך הלהקה לא חשבה לשלב את הסדרה באלבום, כל-כך מתאים!), עם צלילי חרבות, והרמות ידיים. כשהגראוולים חוזרים, הלוחמים האחרים (עליהם מדבר השיר הזה למעשה), נותנים בראש, ובאמצע נתקלים בתליין המרושע, אלון מיאסניקוב (כן, זה שתולה פה כתבים), שנותן משפט יחיד "Sentenced to death!". איזה קטע. אבל הם ממשיכים בשלהם, לצד לוחם האור, ולא שמים על הבחור הקירח.
השיר הבא מדבר על נושא שמאד קרוב לליבי, ירושלים, או ליתר דיוק, על ירושלים החדשה, זו שתבנה מחדש, ללא מלחמות, ללא בלגן בחניות בשבת, ואולי עם איזה סניף של "טיב טעם" ככה בקניון. "New Jerusalem" הוא אולי אחד השירים המרגשים באלבום, אין בו משהו מיוחד מבחינת המבנה, אבל השירה של שלומית (שלמעשה מופקדת פה על רוב השיר עם הקול הענוג שלה), ביחד קובי שנותן בנעימות לצד הכינורות וכמה נגיעות גיטרה במקום - הופכים אותו באמת למשהו יפהפה. ראוי לציין שרוב הקטעים האינסטרומנטליים בשיר הופיעו עוד איי שם ב-2006 בהופעת הלהקה בפסטיבל העוד בירושלים... האם יש קשר? סביר להניח. "Va'Yehi Or", שגם נשמע כבר במחוזותינו לצד "Sapari" ו-"Disciples", הוא שיר שאמור לתת כוח ללוחם האור, עבורי אבל הוא לא עשה יותר מדי, למרות שיש בו כמה אפקטים נחמדים. על "M I ?" אני מעדיף לא להגיב, לטעמי 3 וחצי דקות מעט מבוזבזות עם כמה קטעי נגינה נחמדים, ואפקט של איכות ישנה כזו על השירה... לא משהו שהייתי חוזר אליו בהמשך, אבל בהקשר לסיפור, השיר מדבר על הספקות של הלוחם לקראת המלחמה שהולכת לפרוץ בכל רגע.
אנו כבר בפרק השלישי באלבום, הלוחם שלנו אדם בשל, הוא מתכונן לקרב הגדול, ועל כן ניתן לו כינוי חדש, "Barakah", על שם הדמות ממשחקי Mortal Kombat עם הלהבים הנשלפים... אה... לא, זה בעצם אומר "ברכה", יופי אופיר, אתה והבדיחות שלך. מהחרבות, הגענו לרובים, וזה מה ששומעים בפתיחה של השיר. מהר מאד מגיעה אחת המלודיות הפחות אהובות עלי באלבום, משהו מאד, אהה.. לפלפי כזה... אבל אל נא לדאוג חברי, מישהו זורק שם רימון ואנחנו נכנסים לקצב קצת יותר טוב, עם הכינורות שמלווים את כל המהלכים שלנו, עד פרוץ המלחמה בשיר הבא, "Codeword: Uprising" - אחד השירים הכבדים באלבום, וככזה, גם אחד המועדפים עלי. השיר לא ארוך בהשוואה לשאר, 5 וחצי דקות, אבל זה בדיוק מה שצריך כדי לתת בראש לכל האויבים שלנו. קובי נותן פה ביצועי דת' מרתקים, יש כאן שבירות, אזכורים לשירים קודמים, והמון פעילות שמזכירה את "Halo Dies" מהאלבום הקודם. We Are The Terrorists Of Light צווח קובי, וכשחושבים על המשמעות, זה לא פחות מנכון. מבחינה לירית, יש כאן הרבה לשיר, כך שללמוד את הקטע זה מעט קשה, אבל ככה זה עם רוב השירים באלבום, אין להם מבנה אחיד של בית-פזמון-בית, הם פשוט זורמים עם הסיפור, וכך גם אנחנו. זה שיר עצבני מתחילתו ועד סופו, וחבל שאין עוד כאלה באלבום.
לוחמי האור התפוצצו לרסיסים, ושחררו את אורם, המלחמה נגמרה, אך דרכו של הלוחם היא נצחית, ואת זה מביא לנו השיר האחרון "In Thy Never Ending Way", מעין קריצה לשם שיר קודם של Orphaned Land. לקטע המדובר יש מקצב טוב, אך ברובו קובי שר דווקא קלין. גם שלומית מלווה אותנו ברקע, וכן איזה כלי אוריינטאלי עושה גיחה פה ושם. כעבור 3 דקות, הכל נודם מלבד הפסנתר, וקובי מדקלם את מילותיו האחרונות, אותן מילים ששר באגרסיביות בשיר הנושא של "Mabool", כאן מקבלות משמעות חדשה, "לכו לשלום, מצאו אמונותיכם, תתפתחו, תפרדו מהשנאה, כדי שתוכלו ליצור גן עדן..." וכן, זה נשמע יותר טוב באנגלית, אבל אני אוהב להפתיע. בכל אופן, כאן תם סיפורו של לוחם האור, של המאזין בעצם, וכעת הגיע הזמן להסיק מסקנות, לפחות אם האזנתם מספיק לאלבום, כי הוא בהחלט דורש יותר מהקשבה אחת, או שתיים, או עשרים ושלוש - מדובר במשהו שקשה לתפוס, אפילו אחרי חודשיים של האזנה רציפה. זה גם למה היה קשה לי מלכתחילה עם הסקירה הזו, לא ידעתי על מה לשים דגש יותר, ואני כמעט בטוח שעוד לא גיליתי את כל הסודות והפנינים שהוא צופן.
השאלה שרבים ישאלו, האם מדובר בעוד Mabool? ובכן, לא, בהחלט לא. אם Mabool היה אלבום יותר... אפשר לומר, בוסרי וחם, מבחינת הפקה וצלילים, ושילב בין השאר מקהלות, הרבה קלידים, הרבה כלים, וגם עשה הרבה בלגן בחלק מהשירים (למרות שלזמנו, הכל נשמע נהדר), אחרי שתקשיבו ל-ORwarriOR תבינו איזו כברת דרך עברה הלהקה. אם זו השירה של קובי שהשתפרה לא במעט הן בקלין ובגראול, שלומית שמקבלת יותר עבודה ומענגת אותנו עם סלסולים (ולה גם צריך להודות על "Sapari"), יוסי שכתב כאן כמה מהריפים הטובים ביותר שלו וניגן על כמה כלים מרתקים במיוחד, מתי שהעבודה שלו על הגיטרות יקרה מפז, אורי זילכה שאת הבאס שלו אמנם לא יצא לי לתפוס בקטע בולט (אולי בגלל גרסת העיתונאים הלא איכותית) אך אי אפשר בלעדיו, או אבי שאמנם עזב את הלהקה אבל עדיין נותן כאן מכל הלב - כל אחד פה ממצה יכולותיו עד הסוף. גם Steven Wilson, שרק מיקסס את האלבום, נותן פה את הטאץ' שלו, ואני רק יכול לדמיין לעצמי מה יקרה אם הוא גם יפיק עם הלהקה את האלבום הבא. לסיכום, מדובר במשהו אחר לגמרי, Orphaned Land הדור הבא - יותר פרוגרסיביים, יותר אגרסיביים, יותר ממוקדים, ויותר ישראלים. רק שיזהרו שדויד דאור לא יבוא עליהם בחלום, ושלא ישתגעו יותר מדי על הפרוגרסיבי הזה, אנחנו בתור עם עצבני זקוקים לאגרסיה, ואני בטוח שהלהקה מסוגלת להרבה מזה. אבל זו רק דעתי, עכשיו הגיע תורכם...
|
